חנוכה 1989 אני בכיתה א'. ילד שובב , אופטימי, מתחבר לאנשים בקלות, יש שיטענו היפר-אקטיבי לא בדיוק מתעניין בלימודים. אה ועוד פרט קטן, הייתי נמוך אז ( לשם השוואה היום אני 1.48). מתעסק בעיקר בלשיר ולרקוד. ההורים שלי שמזהים את מה שאני מכנה חוזקה ומחליטים להעניק לי מראה גדולה כדי להביט עליה. הם רושמים אותי לאודישן לפסטיבל שיערך בחנוכה. אני בוחר את השיר "איך הוא שר" של דני רובס והבוחן ... דני רובס בכבודו ובעצמו. עם הרבה חוצפה והמטר ושיבה שלי אני נותן ביצוע אל מול המבצע המקורי שמחייך אלי בסוף הביצוע ושולח אותי ליומיים של המתנה. יום ההכרזה מגיע. דקה לפני שיוצאים לחופשת חנוכה. אין פלאפונים, סמרטפונים אפילו לא טלכרט. באמצע השיעור המנהלת נכנסת לכיתה ומודיעה שהתקבלתי להופיע בפסטיבל. בכיתה שמחה וצהלה. תוך שניה נוצר תור ארוך של מברכים ומחבקים. איך מכינים ילד בן 7 למסע של יותר משבוע הופעות ברחבי הארץ? כנראה שלא מכינים. בנונשלנטיות גמורה אני כמו גולש בין מופע למופע. מסתובב לי בין משינה, קושניר, ענת עצמון ורמי קלינשטיין שמבקש באיזשהו שלב מאמא שלי לאמץ אותי ( קולטים שאני ומשי יכולנו להיות אחים!!!). רוב הזמן נמצא עם החבר'ה , צוחק עם הרקדניות שנפעמות מהילדון הזה שאין לו רגע דל. אני נמצא בעולם משלי ( אשתי טוענת שאני כזה עד היום) לא מודע למסגרת של הזמן, מטייל בין חדרי ההלבשה וכל פעם לפני העלייה לבמה צריך לחפש אותי. אני תמיד מייחס לעצמי חלק לא קטן מהקרחת של במאי מחזות הזמר אורי פסטר ששימש אז כמנהל הפסטיבל. המראה הזאת שההורים שלי החליטו להעניק לי במתנה תמשיך ללוות לכל אורך שנותיי בבית ספר היסודי. אני נמצא תמיד במרכז העניינים, ממשיך בשיעורי גיטרה ודרמה והופך להיות חביב הבנות בכיתה.
טדי 1996. בית"ר ירושלים נגד ספורטינג ליסבון הפורטוגלית. אצטדיון מלא, אוירה מטורפת. למתבגר בן 15 זו אמורה להיות חוויה נפלאה. הכדור עובר מצד לצד, התקפה רודפת התקפה, הקצב מהיר , הקהל בעננים. הראש שלי במקום אחר לגמרי. אחרי יותר מעשר שנים של בדיקות במחלקה האנדוקרינולוגית בתל השומר ודקה לפני שהגענו לאצטדיון אני מגיע להדסה עין כרם לקבל חוות דעת אחרונה לגבי הסיכוי שלי לגבוהה. הפרופסור גודע את התקוות האחרונות ושם חותמת אחרונה על הגובה הסופי שלי 1.48. נחזור למשחק. אני מתנתק ממנו וברד של סימני שאלה יורד לי הראש: איך אני הולך להסתדר עם הגובה הזה? תמיד ארגיש שונה? תמיד אקבל מבטים מוזרים מאנשים ברחוב ?איך אני אצליח להתקדם בחיים? האם אני אתחתן אי פעם? מה אני אעשה בצבא? באיזה עבודה יקבלו אותי? הקושי שלי זה שבשנות היסודי כמעט ולא היה קיים קיבל מימדים של מפלצת. החממה של היסודי מסתיימת. אני מגיע לתיכון ומביט סביב. רואה חברה הרבה יותר גבוהים ממני, חברה קצת יותר נמוכים מהם ורואה אותי נמוך, נמוך מאוד ובואו נקרא לילד בשמו נמוך קומה. סיום המשחק בטדי התוצאה הייתה 0-0. סיום המשחק הקושי שנולד זה עתה בטדי מדיח בבעיטות הכרעה את החוזקה.
החיים הרבה פעמים הם כמו מאוזניים עליהם בצד אחד יש קושי ובצד השני חוזקה. בכל שלב בחיים המאזניים נעות. פעם ידו של הקושי על העליונה ופעם ידה של החוזקה. שניהם חלק בלתי נפרד מחייו של כל אדם. לנו יש היכולת לקום כל בוקר ולבחור באיזה צד של המאזניים אנחנו שמים את מרבית המשקל. והבחירה היא לא קלה. מצריכה עבודה, התמדה, אמונה פנימית, יכולת לדעת לבקש עזרה שצריך הרבה פעמים להטות את המאזניים לצד הנכון.
אחרי הרבה שנים הצלחתי להטות את המאזניים לכיוון הנכון. לשמחתי המנגינה שמלווה את חיי היום היא אותה מנגינה נעימה של 1989 ולא המנגינה של התופים בראש שהיו לי בטדי.
