יום שישי בצהריים. חוזר מקניות עם הקטנצ'יק בן השנה וחצי אחרי שאשתי צחצחה את הבית והרצפה כולה נוצצת. מעלה אותו על כסא האוכל עם בקבוק המים שלו והולך להחליף לבגדים נוחים. חוזר לסלון וקולט את התמונה הבאה: הזאטוט עם הבקבוק מים הפוך וידו הימנית מונפת ימינה ושמאלה הלוך ושוב מעיפה את המים לכל עבר. אני מביט בו והוא מחזיר אלי חיוך שובבי ומפיו יוצא צחוק מתגלגל. "החצוף הזה", אני חושב לעצמי, "דווקא הוא עושה את זה".
באותה שניה ידעתי שאני חייב להפעיל אצלי בראש את המתג של כפתור הנעליים. זהו כפתור דמיוני שאני לוחץ עליו ובאותו רגע המידה של הנעליים שלי קטנה בדיוק למידה של הילד שלי (אל תשכחו שאני 1.48 והוא מתקרב אלי במידת הנעלים בצעדי ענק). הכפתור הזה עוזר לי להתמודד בשלל מצבים של קונפליקטים, לחץ ומקרים פחות נעימים ביום יום
אבל האם העולל הקטן באמת התכוון לעשות דווקא? רצה ללגלג עלי? להכעיס אותי? להראות לי שאני חסר אונים מולו? אז אם נכנס רגע למוחו של הזאטוט ונבין את השלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא נבין שפרץ שמחתו נובע מהעובדה שכרגע הוא הבין שהוא חוקר פורץ דרך שעשה עוד צעד מדהים בדרך להכרות של העולם אליו הוא הגיע לא מזמן. הוא ממש עכשיו הולך לקבל מדליה על הגילוי המופלא של כוח הכבידה של המים והשפעתם על ניקיון הבית.
בואו נראה איך הלחיצה על כפתור הנעלים ושינוי הפרשנות שלי לאירוע הביאה לתגובה יעילה ולתוצאה הרצויה לי. אז לאחר שראיתי את סצנת האימה כמובן שעלו לי תחילה מחשבות כגון: זה לא נכון עכשיו היא ניקתה, למה השארתי לו את הבקבוק על השולחן, אין לי כוח לנקות אני עייף( מחשבות אלו נקראות מחשבות אוטומטיות). די מהר התחילו להתמלא רגשות של כעס ותסכול שבואו בעקבות המחשבות. יצאתי החוצה למרפסת והתחלתי להריץ בראש מחשבות מסוג אחר : הוא הרי כרגע מרגיש חוקר עולם זה לא בכוונה, זה רק מים זה לא נורא, זה ייקח כמה דקות לנקות את זה (מחשבות אלה נקראות מחשבות חלופיות). לאחר שלוש דקות נכנסתי חזרה למטבח, הוצאתי את הזאטוט מכיסא האוכל תוך כדי חיוך והתחלתי לנקות את המים שנשפכו על הרצפה. הגעתי לתוצאה הרצויה מבחינתי: מנעתי התנהלות של כעס מול הילד שהייתה יכולה לגרום לו לבהלה וחמור מכך בחשש עתידי שלו להמשיך ולחקור את סביבתו בזמן שאני נמצא לידו. אז קל זה לא. עבודה על ניהול רגשות, החלפת מחשבות והבנת הפרשנות של הצד השני היא ארוכת טווח, דורשת אימון ותרגול ומצריכה הבנה שאין קיצורי דרך ואין הצלחות של 100 אחוז.
עבודה על שינוי פרשנות הופכת להיות קריטית כאשר מתמודדים עם ילדים "מיוחדים". בואו ניקח לדוגמא את המקרה של רני בן העשר שסובל מהפרעות קשב וריכוז. בזמן שרני צופה בתוכנית אהובה אימו מודיעה לו מהטבח: " רני, עוד 2 דקות יוצאים. קח את הסנדויץ' ותלבש את המעיל". דני נשאר מהופנט מול התוכנית וכעבור שתי דקות אמו צועקת מהמטבח : "רני יוצאים עכשיו". רני מעיף את השלט , נכנס למטבח ותוך כדי שהוא משליך לעבר אימו את המעיל הוא צועק:" אני שונא אותך. את אמא רעה". כמה קשה לאם לשמוע מילים כאלה מבנה האהוב. אם האם תפרש את התנהגותו של רני כמתוכננת היא תתייג אותו קרוב לוודאי כ"חוצפן", "כפוי טובה", "מרדן". הפרשנות תביא למערכת יחסים רוויה בפיצוצים , כעסים, עלבונות. מלחמת התשה הדדית ואינסופית בין האם לבנה. הפירוש האחר יתייחס לעובדה שההתנהגות של רני קשורה לעיכוב התפתחותי , אובייקטיבי שגורם לקשיים בעמידה בתסכול, יכולת התארגנות, פתרון בעיות ושליטה בדחפים. עונשים, סנקציות וניסניות לגרום לרני לציית וללמדו לקח ישיגו תוצאות הפוכות. שינוי הפרשנות והבנת הקושי יובילו את האם לחפש שיטות חלופיות ומתאימות להתמודדות עם הצרכים של ילד עם הפרעת קשב וריכוז.
השורות שמסיימות את המאמר הם תרגום חופשי שלי לפסקה קטנה מאחד מנאומיו של הנשיא אובמה. אחרי שקראתי אותן הבנתי שהן תמצית המסר שלי במאמר זה.
אני לא אומר שההצלחה היא מובטחת
לעיתים סביר להניח שזה לא יצליח
אבל זה אפשרי
אני יודע שלפעמים הדרך לשם נראית בלתי אפשרית
משא ומתן הוא הכרחי
אבל תנו לי לגלות לכם סוד קטן
שיעזור לכם להביא אותם למקום טוב
אני יודע שזה לא נראה באופק לפעמים
אבל זה אפשרי
שימו את עצמכם בנעליהם
הסתכלו על העולם דרך העיניים שלהם
I'm not saying its guaranteed
i cant even say
that it is more likely than not
but it is possible
I know it doesn’t seem that way
Negotiations will be necessary
But theres little secret
About where they must lead
I know it doesn’t seem that way
but it is possible
put yourself in their shoes
look at the world through their eyes
I want these kids to succeed
I want them to prosper
I want them to have opportunities
just like my kids do
you are not alone
